אז איפה היינו? טסתי לאל קלפטה, עיירה בארגנטינה שידועה בזכות קרחונה המתנפץ. ארגנטינה נהייתה יקרה, והקרחון עלה הרבה יחידות (אני עדיין לא מבין את שער החליפין), אבל יש הנחה לסטודנטים, ומתוך ידיעה שההנחה הזאת קיימת, הבאתי את הכרטיס סטודנט שלי. כשהראיתי אותה לפקידה בכניסה היא הרימה גבה שאמרה, ״די נו, גם בשביל ישראלים שאנחנו יודעים מראש שינסו לעבוד עלינו, הגעת פה לסוג של שיא חדש עם התעודת סטודנט הזאת מלפני 15 שנה, ואני אומרת את זה בתור פקידת קבלה שניסו להראות לה תעודות שהכינו יום לפני זה בפאוורפוינט״. אז שילמתי את כל היחידות.

הקרחון יפה, מסוג פלאי הטבע שמצדיקים את הכינוי. מה שחיבבתי בו במיוחד זה את אלמנט האכזבה, שכן הקרחון אכן מתנפץ, אבל ההתנפצויות מתרחשות באופן רנדומלי, רק שהוא לא באמת רנדומלי: הוא מתנפץ בדיוק כשאנשים מכוונים את המצלמה למקום אחר. לראות תיירים מאוכזבים שמנסים להשתמש בפסיכולוגיה הפוכה על קרחון – ״אני לא באמת מצלם אותך, תעשה מה שבא לך, אני כבר לא משחק – (בום) – שיט״ – משעשע. הלכתי על הטיילת שצופה עליו שנקראה Balcon Inferior וחשבתי על איך היא תתאר את זה לפסיכולוג שלה יום אחד. ואז – נס. ראיתי מין חבורה כחולה על הקרחון, והייתה לי הרגשה שהוא הולך להביא התנפצות. אז אשכרה צילמתי וידאו והוא אשכרה התנפץ ממש בפריים, ואז במשך שבוע הרגשתי שאלוהים מדבר דרכי וניסיתי לשאול תיירים אחרים אם הם גם צילמו את הקרחון רק כדי שאני אוכל להראות להם את הוידאו ולעורר קנאה, מה שעבד עד שמישהי פשוט לקחה את הקובץ שלי, הורידה את השנייה האחרונה שרואים בה אותי מחייך, ושלחה בקבוצה של המשפחה שלה.

יום אחרי זה נסעתי חמש שעות באוטובוס כדי להגיע לעוד עיירה, הפעם עם הר, שנקראת אל צ׳לטיין. כמו תמיד, היו קצת ישראלים באוטובוס, כולל הטיפוס הפעור, שנקרא כך בגלל שהפה שלו ליטרלי פעור בכל רגע נתון במבט של ״אני לא מבין מה קורה וחשוב לי שכולם יידעו.״ הייתי בקומה למעלה, והיה רגע של שלמות. האור היה בדיוק האור, הכביש נמשך לנצח אבל בצורה רומנטית, שמעתי תקליט של סטיבי וונדר ובדיוק היה את הפזמון, וישבתי ממש מקדימה באוטובוס ויכולתי לראות את הכל, והיה מין רגע כזה של אחר הצוהריים מושלם, וכן, מפעם לפעם באו תיירים ונעמדו לידי כדי לעשות סלפי, אבל יכולתי להתעלם מהם, עד שהגיע הפעור ותקע את המרפק שלו בשטח האישי שלי וגרם לי להיאנח ולחייך מתוך כמה שזה לא מפתיע.

הגעתי לאל צ׳לטיין והלכתי להוסטל שהיה כל כך יקר שהתחלתי להבין כמה שווה פסו ארגנטינאי, אבל לא הייתה אופציה אחרת. הלכתי לשים את הוויגובי במקרר ושמעתי מישהו מדבר באנגלית על ים המלח, ואמרתי היי, אני מכיר את ים המלח. מסתבר שהמישהו היה חלק מזוג שטייל עם עוד זוג וכולם היו יהודים באמצע קבלת שבת. הייתי די מופתע מעצם זה שיום שישי, אבל התגברתי ואכלתי מהחלה שהם הציעו לי, אחים אנחנו. הזוג הראשון היה יהודי ודרום אפריקאית שהכירו בטכניון, הוא הציע לה נישואין והיא אמרה שהם נועדו להיות יחד כי היא הרגישה ״שיהושוע ממש הנחה אותי בדרכי.״ כאילו, Jesus יהושוע או אחד משלנו? לא שאלתי.

האטרקציה באל צ׳לטיין היא הר שנקרא פיץ רוי. שמונה שעות הליכה, מתוכם שש בעלייה. החזקתי מעמד. באיזשהו שלב ארגנטינאי מקומי התחיל ללכת איתי, אמרתי לו היי, ואז הוא החליט שזהו, אנחנו חברים בנפש עכשיו. זה כנראה עשה לי טוב כי כל כך רציתי להיפטר ממנו שהאצתי, עד שמצאתי זוג ישראלים שטייל עם תינוקת על הגב, רופאה ווטרינר, שגרמו לי להרגיש די איטי – הם השיגו אותי עם התינוקת – אבל מצד שני גם הביאו לי במבה. הגענו לפסגה, היה יפה, ואז התחלנו לרדת. בדרך למטה קרה דבר מקסים ונורא. הקשבתי לסיפור באוזניות (הנץ ממלטה, קלאסיקה, משעמם רצח) עד שמישהו תפח לי על הגב. הסתובבתי וראיתי בחור לטיני נחמד ששאל אותי אם טודוס ביין. אמרתי ברור, מה לא ביין. אמר לי, ״כי זה נראה כאילו כואבת לך הברך״. עכשיו הבן אדם צדק, כי באמת כאבה לי הברך, מה שהיא עושה לפעמים. ואז הבחור הלטיני הנחמד הציע לי את מקל ההליכה שלו. אמרתי לא אבל התרגשתי מטוב ליבו, ואז קלטתי, רבעק, אני כנראה נאנח תוך כדי הליכה ונראה כל כך סובל שאנשים זרים עוצרים כדי להגיש לי עזרה, שימות, תיכף יקומו בשבילי באוטובוס, מילא שאנשים שמים לב שאתה נאנח כדי להשיג תשומת לב, אבל אם עושים לך את זה כשאתה על נוטרל זה באמת סוף העולם. אה, ובשירותים שהיו ליד האוהלים באמצע הדרך היה שלט. עכשיו, ברור שהמקום מפוצץ בישראלים, אז זה כבר לא ממש מפתיע שאתה רואה שלט בספרדית, ומתחתיו אנגלית, ומתחתיו עברית. אבל השלט הזה היה ספרדית, אנגלית, ומעל שניהם, עברית בבולד אדום שאומרת לאנשים לא לזרוק את הזבל ו, ואני מצטט, ״לשמור על השם שלנו״. What can you say, נייס ג׳וב פעורים.

הגעתי חזרה למטה ויום אחרי הלכתי למפל כי לא היה יותר מדיי מה לעשות וירד גשם, מה שדי הצלחתי להימנע ממנו רוב הטיול. הדבר הכי מגניב שקרה ביום הזה זה פולנייה שפגשתי בשם אנה. אין, כשאתה מטייל לבד אתה לפעמים נופל על אנשים מעפנים ולפעמים נופל על אנשים עם סיפור כל כך מקסים שהם הרבה יותר כיפים מהטיול עצמו והיא כנראה הדבר שאני הכי אזכור מכל הטיול הזה ורק בגלל שדיברנו איזה שלוש שעות מעל מפל מאכזב ואז על המבורגר. ואני יודע שאני נשמע מאוהב, ואני כן, אבל זה בגלל הסיפור שלה. להלן.

אז אנה היא Food stylist. כשיש פרסומת להמבורגר ורואים את הקציצה נופלת, ואז הגבינה נופלת בדיוק עליה, ואז פרוסת העגבניה – זה היא. כשרואים פרסומת לגלידה היא זאת שמכינה את העיסה שאי אפשר באמת לאכול אבל שנראית טוב במצלמה. כשאמרתי שאני מישראל היא שאלה אם אני מכיר את סודהסטרים כי היא שמה להם הרבה דובדבנים בכוסות. שאלתי את כל הדברים המתבקשים – האם לוקחים אוכל טוב הביתה לפעמים (כן, אבל לפעמים זה לא באמת אוכל, ולפעמים האוכל מתעייף אחרי הצילומים). היא אמרה לי משפט נפלא. ״זאת עבודה שקשה למבוגרים להאמין שמישהו באמת עושה אותה. ניסיתי פעם להסביר לסבתא שלי. אמרתי לה, ׳סבתא, אני צריכה להזליף שלוש טיפות מים מושלמות על תפוז היום׳״. אני מת על המשפט הזה.

אז אנה גרה בפולין עם בן זוג הפולני שלה. הם בנו מיני-בית ביחד והיא הביאה לו אוכל מהפרסומת ופעם היא קנתה לו עץ ליומולדת. ואז הם נפרדו (הוא רצה ילדים, היא עוד לא), והוא קנה ממנה את החצי שלה של הבית וכרת את העץ. אנה הייתה במשבר, מה גם שהיא אומרת (ובצדק) שאם יש מישהו שה-AI יחליף זה אותה, כי AI עושה אוכל מושלם מושלם. אז משבר, כאמור.

עכשיו אני צריך להוסיף פה עוד פרט. אנה רוכבת על סוסים מגיל 4, וכנראה שהיא ממש טובה בזה, גם כי היא אמרה לי וגם כי יום לפני זה היא הלכה לצוד סוסים אבודים על הר עם מקומיים ורכבה יותר טוב מהם. אניוויי. כמו שאתם עוקבים אחרי סלבים באינסטה, אנה עוקבת אחרי ״אל גאוצ׳ו״, שככה קוראים לקאובויז בארגנטינה. אבל היא לא עוקבת סתם אחרי קאובויז, היא עוקבת של ה-אל גאוצ׳ו, גבר כל כך חתיך שהוא גם קאובוי וגם דוגמן של ליווייס אבל באמת. כשיש מותג שהוא תמצית הגבריות, לוקחים אותו. ואם מישהו ממש רוצה לראות אותו, תגידו, כי לקחתי ממנה את השם.

אוקיי, אז האל גאוצ׳ו. האל גאוצ׳ו מאוד עשיר כיום, גם מהדוגמנות וגם מהטיוליי סוסים האקסקלוסיבים שהוא מוציא פעם בשנה בארגנטינה, טיולים שלפחות חצי מהמשתתפים שלהם הם בחורות שמאוהבות בו ואז מבינות שאשתו (עורכת לשעבר ב-Elle שראיינה אותו פעם והתאהבה) גם בטיול. אנה, באמצע משבר, רואה שאל גאוצ׳ו מפרסם שיש לו מקום אחד פנוי בטיול. 7000$ לשבוע. אבל היא במשבר והיא תמיד רצתה טיול כזה, אז היא נרשמת. רק שנרשמים עוד מאות אנשים. אבל אל גאוצ׳ו בוחר אותה, כי לגמרי במקרה, הם הולכים לרכב לחווה שנקראת ״אנה״ בטיול הזה ואל ג׳אוצ׳ו טיפוס קוסמי.

אז אנה באה לארגנטינה, ותוך ארבע שעות מתאהבת בסגן של אל גאוצ׳ו, מיגל. נדמה לי שקראו לו מיגל. מיגל הוא כל כך קלישאה של קאובוי שכנראה שלא הייתה לה ברירה אלא להתאהב בו. כמה קלישאה? כל כך קלישאה שכשאנה הייתה קמה בבוקר, היא הייתה רואה פרחים מסולסלים סביב המושכות של הסוס שלה. כל כך קלישאה שהוא היה מציג אותה בתור ״בת הזוג שלי״, וכשהיא שאלה אותו למה, הוא אמר ״ את צודקת, הייתי מעדיף להציג אותך בתור אשתי״ – והוא – וזה החלק החשוב – התכוון לזה. אז לאנה לא הייתה ברירה. היא בילתה את כל שאר הטיול אחרונה בשיירה, מחזיקה איתו ידיים בסוף כדי שאף אחד לא יידע, אבל כמובן שכולם ידעו מהרגע הראשון.

היא מספרת לי את כל זה ואני אומר לה, אפשר לראות תמונה שלו? היא מראה לי ואני קולט שאל גאוצ׳וס בארגנטינה לובשים בדיוק את הכובע של פרינס המפרדינק מהנסיכה הקסומה, אבל איכשהו זה עובד, מה שמראה שאם כולם מחליטים שמשהו עובד, הוא עובד, ואין בעצם דבר כזה ״אני״. אבל נשים את זה בצד כרגע. הוא גם נראה ילד. ואז אני שואל את אנה בן כמה הוא, והיא אומרת, אה, כן, פה יש בעיה. הוא בן 20 והיא 36. אחותי, מצאת למי לספר את הסיפור הזה. בקיצור, היא מאוהבת, ועכשיו היא לא יודעת אם לעזוב את התות שדה בסודה ולעבור להיות עוזרת אל גאוצ׳ו בארגנטינה או לא. כולם אומרים לה לא, אני אמרתי לה שברור שזה מה שכולם יגידו, אבל ניסים קורים, תטפסי מחר על ההר ותקחי מקלות הליכה ותראי מה ההר אומר ואז תגידי לי כי אני מת לדעת איך הסיפור הזה ממשיך. יום אחרי זה היא אמרה שההר אמר ״ארגנטינה״, שבוע אחרי היא כבר חזרה לפולין כי ההר טעה, שבועיים אחרי היא קנתה כרטיס לארגנטינה בלי להגיד לבחור כי אולי ההר צדק. וזהו, אני לא יודע מה קרה מאז כי אנחנו כבר בעכשיו של הסיפור.

משם חזרתי באוטובוס לאל קלפטיין. בתחנת אוטובוס היו ארגנטנאים שהתחפשו לגמדים, ואז, ואני לא מגזים, הגיח מאחוריהם הסנטה הכי מכוער שראיתי בחיי. זה נראה יותר כמו סנטה מסרט אימה שנשרף בחיים אבל איכשהו הזקן נשאר. הוא הביא לכולם סוכריות ואמרתי לו גרסיאס פפה נואל כי ככה קוראים לו שם ואז זרקתי את הסוכריות בלי שיראו.

משם לקחתי אוטובוס לצ׳ילה, לפוארטו נטורלס, העיירה שממנה יוצאים לטורוס דל פיינה שנחשב לאחד מהטרקים היפים בעולם. נכנסתי להוסטל ושמו אותי בחדר יחיד וזעיר, זעיר ברמה של ״למה שמישהו יבנה כזה דבר, כמה אנשים כבר מוכנים לישון בארון שירות, אה אני.״ שאלתי אם הם עושים משהו מיוחד לחג המולד והם אמרו שיהיה קצת אוכל. אמרתי יופי, אוכל זה טוב. בערב ישבתי עם שתי אמריקאיות והיה נורא נורא כיף. אוף, זה באסה בטיולי סולו שאתה מוצא אנשים נחמדים שיום אחרי זה עוברים למקום אחר. ישבנו ודיברנו על This American life ברזולוציה שרק אנשים שמאוהבים באיירה גלאס יכולים להבין, ובאיזשהו שלב הוציאו סנדוויצ׳ים עם פסטרמה ודולצ׳ה דל לצ׳ה. לא שני סוגים שונים של סנדוויצ׳ים. הפסטרמה הייתה מגולגלת בתוך הדולצ׳ה. עכשיו ברור שאכלתי, וגם אכלתי שלוש כי יצאתי מתוך הנחה שזה מה שהולך להיות פה ולא להתווכח, זה חינם, ואם זה מה שנוצרים אוהבים אז יאללה. ואז הגיע מרק צדפות וברביקיו וסלטים וקינוח וכל פעם אכלתי יותר מדיי כי כל פעם חשבתי שזאת כנראה המנה העיקרית. בצלעות נשברתי והבאתי לאמריקאית שאמרה שהיא צמחונית אבל בעצם היא לא. היה סופר נחמד.

יום אחרי זה עבדתי, קרי ישבתי וכתבתי תסריט למשהו. בערך בארבע עשיתי מעשה שעד עכשיו אני לא באמת מבין למה עשיתי אותו. רציתי להכיר אנשים? לא באמת, וגם ככה הם יהיו צעירים מדיי. רציתי מישהו שייקח אותי באוטו לטורוסים? קצת, אבל זאת לא הייתה הסיבה. אני לא יודע מה הסיבה. אולי הרגשתי שרוח האל מהקרחון עדיין נושבת בקרבי. אניוויי, להלן המעשה: כתבתי בקבוצה של הישראלים בוואטסאפ ״בואו אליי להוסטל להדליק נר ראשון.״ כל כך נהניתי בכריסטמס שרציתי עוד לילה של חג, אולי זאת הסיבה. ושאלתי לפני זה בהוסטל שלי והם אמרו ברור, יום חשוב ליהודים, תזמין, אנחנו נארח. ואז ראיתי בוואטסאפ ש-32 איש כתבו שהם רוצים לבוא, ואין הוסטל בעולם שעשה משהו מספיק גרוע כדי שאני אביא אליו 32 ישראלים. אז אמרתי – בקבוצת ״נר ראשון בפוארטו נאטלס״ שאני הקמתי – ״נפגשים בכיכר המרכזית, אני אביא נרות, בואו בשבע, תביאו מה שבא לכם״. ואז קלטתי שכריסטמס והכל סגור ואני לא יודע איך להגיד נרות בספרדית. אבל מצאתי סופר אחד, וקניתי נרות, וברגע שבאמת, אני לא מבין למה עשיתי את זה, קניתי נייר כסף. ודונאטס קטנים כי זה הדבר הכי קרוב לסופגניות שמצאתי שם. והלכתי לכיכר העיר וישבתי וחשבתי, שיט, מה אם אף אחד לא יבוא, אני פשוט הולך להיות גרינגו מוזר עם נרות ונייר כסף שיושב פה ליד ההומלסים, ״חנוכה של אביה״ וכאלה. ואז הם התחילו להגיע. שיירות, שכן ישראלים מטיילים בשיירות, ובשיירה הראשונה הייתה מישהי שאמרה, ״אה, הבאת נייר כסף? מעולה, אני אכין חנוכיה.״ והיא באמת הכינה, ולא רק עם שני פמוטים, עם כולם, כי זה נותן תחושת חג. ותוך עשר דקות היו 32 בכיכר העיר וכל אחד לקח חצי דונאט כי לא היה מספיק. והם ביקשו ממני לברך, אבל בגלל שזה היה רעיון שלי ולא בגלל שגילי הוא כגילם המצטבר, ומישהי פתחה לי את התפילה בטלפון, והתחלתי להקריא כי לא זכרתי את הלחן של התפילה אבל אז נזכרתי תוך כדי וכולנו שרנו ביחד. והנרות דלקו ולא הייתה רוח, And my friends, this was a moment. איזה מוזר ונחמד זה היה. כולם שם היו אחרי צבא מין הסתם. היה שם בחור אחד עם ידיים חתוכות כי הוא ניסה להילחם במי שכייס אותו בבואנוס, והיו שם בנות שממש אוהבות טוטאלי ספייס, ודיברנו על איזה זמן מעולה הם בחרו לשרת בו. ומישהי אמרה, בצחוק, ״יאפ, אנחנו דור מזויין״ ואני אמרתי, ״לא אחותי, אנחנו דור מזויין, אתם דור שזיינו אותו.״ סתם, לא אמרתי את זה, זה שנון מדיי מבכדי לחשוב על זה בלייב. אבל חשבתי על זה אחר כך.

יום אחרי זה עשיתי את הטורוסים. יש את מסלול ה-W של 4 ימים וה-O של 8 ימים ויש את האהבלים שלא הזמינו מקום מראש ועושים יום אחד של 20 קילומטר. אבל לפחות הפעם הבאתי מקלות הליכה. בדרך קלטתי שהסנדוויצ׳יים שלי נהיו עיסה דביקה של מיונז ומיץ עגבניה ואכלתי אותם בכל מקרה. הגעתי עד למעלה. מדהים. ירדתי עד למטה ושמעתי ספר אחר שהיה הרבה יותר כיף, ושאני עדיין מאזין לו עכשיו, על תעלומת רצח בבית אבות שהזקנים פותרים. חזרתי להוסטל הפיצי, וחשבתי אם בא לי עוד 20 קילומטר, וראיתי סרטונים כדי לראות מה מחכה לי שם וחשבתי ״טוב, זה די דומה למה שראיתי אתמול, בוא נחזור ללימה ונירגע.״ וזה מה שעשיתי.

ומאז אני בלימה. I still like Lima. חוזר שבוע הבא ואפילו יש לי איפה לגור, מה שגורם לי להבין כעת שרוח האל עדיין מנשבת בתוכי. סי יו סון.